מה עושים כשמרגישים שהאנרגיה שלנו נמוכה

משך הזמן הממוצע לקריאת המאמר: 4:35 דקות

איך יוצאים מהתחושה של הישרדות ותפקוד תחת לחץ – ניהול אנרגיה שמביא לתוצאות

"תקשיבי, המנהלת שלי קראה לי השבוע לשיחה, ואמרה לי שמפטרים אצלנו עובדים והבחורה שעבדה איתי מסיימת את תפקידה.
מה שאומר שאני אאלץ לעשות עבודה של שתיים.
גם ככה אני גמורה אין לי אנרגיה ורק שמעתי את הבשורה וירדה לי עוד אנרגיה, איך אני אעמוד בזה?"
שאלה אותי לקוחה שלי השבוע.
"נשמע מאוד קשוח אצלך בעבודה עכשיו", אמרתי לה
"כן…", היא ענתה.
"בואי נתחיל בזה שנודה על זה שאת עדיין עובדת", היא הזדקפה מיד.
שאלתי אותה אם כרגע היא מרגישה שהאנרגיה שלה עלתה טיפה.
היא חשבה לרגע ואז ענתה "וואו כן, קצת".

להגיד תודה על מה שיש מעלה לנו אנרגיה מידית.
לכן הטיפ הראשון שלי הוא להודות בכל פעם שהאנרגיה שלכם יורדת.
התמקדות במה שמעלה אותה.
"ועכשיו נראה מה אפשר לעשות כדי להספיק עוד משימות בלי לייצר שחיקה"

בתוכנית שפיתחתי E=MC^2 אנרגיה שווה מוטיבציה כפול מחויבות בריבוע –
אני מלמדת בדיוק את זה.

אנרגיה היא היכולת שלנו לעשות את העבודה. רובנו הגדול גדל על המחשבה שכדי להצליח כדאי לנו לרוץ מרתון. שהחיים הם רצף אחד ארוך. מה שנכון בהסתכלות רחבה, ועדיין אני רוצה לאתגר את התפיסה הזו.
כדי שנוכל ליהנות ולצלוח את המרתון, עדיף לחלק אותו לחלקים קטנים שיותר קל להכיל. למשל אם אני יודעת שעכשיו אני רצה 42.2 ק"מ רק המחשבה על זה יכולה להוריד לי את האנרגיה ובעצם לגרום לי לא לעשות.
מה אם אני אגיד לך לרוץ 100 מטר? יותר קל נכון?!
רוב האנשים שאיתם אני עובדת יגידו קלי קלות.
יופי אז נתחיל ב 100 מטר, ועכשיו תנוחו.
אחרי מנוחה קלה אני אשאל, אפשר עוד 100 מטר? שוב, הרוב הגדול יגידו בטח מה הבעיה, בקלות יופי ועכשיו תנוחו.
וכך הלאה עד שמסיימים את כל ה42.2 ק"מ.

מה עשיתי בעצם?

גייסתי את המוטיבציה הטבעית של האדם שהיא תנודתית מאוד, וחילקתי אותה לחלקים קטנים שלא מצריכים הרבה ממנה.
אחרי כמה חלקים כאלה, תפיסת המסוגלות שלנו משתנה ואנחנו מרגישים יותר טוב (גם בגלל האנדרופינים 😊).
כשאדם חש הצלחה, האנרגיה שלו עולה, הוא מרגיש הרבה יותר מעודד ואמיץ להמשיך לעשות.

אז מה עושים מחלקים לחתיכות קטנות – כל משימה מפרקים אותה לאבני דרך ומתמקדים רק בצעד הקרוב.

הדבר השני שחשוב מאוד כדי לצלוח את המרתון של החיים אחרי שפירקנו אותו לחלקים הוא המחויבות שלנו.
המחויבות לעשייה ולא להצלחה, לא להישג.
רק, ואני מדגישה רק לעשייה עצמה.
התוצאות הן משתנות ותלויות בגורמים נוספים פרט לנו, ולכן אנחנו נתמקד במחויבות לעשייה עצמה ולא לתוצאה שלה. זה יקל משמעותית את העשייה וייתן יותר אנרגיה.

הניסיון שלי מלמד שמה שמתיש אותנו ומוריד את האנרגיה שלנו זו לא העשייה עצמה אלא בעיקר הפחד מהכישלון, מה יקרה אם למרות המאמץ שהשקענו לא נצליח?
שאלה טובה: "מה יקרה?"
התשובה האמיתית: כלום!
התשובה הרגשית – הערך העצמי שלנו יפגע, יש סיכוי שנרגיש בושה ומבוכה ופחד שיגלו שאנחנו לא טובים מספיק. הפגיעה בערך שלנו מכווצת אותנו פיזית וגורמת לנו להתכנס ולהימנע, מה שלא תורם לאנרגיה שלנו.

אז בואו נפריד דבר ראשון בין העשייה לערך, עשייה שלא הצליחה, כלומר העשייה לא צלחה, לא אנחנו לא טובים.
תארו לכם ילד שמנסה לאכול לבד ונופל לו האוכל. האם אתם חושבים שהילד אומר לעצמו איזה לא יוצלח שזה לא נכנס לי לפה?
לא, הוא נשאר רעב, ולכן מנסה שוב ושוב עד שמספיק אוכל נכנס והוא שבע.
הוא אפילו בשלב מסוים יכול ליהנות מזה שהאוכל נופל כי אז הוא מתחיל להבין את המשמעות של כוח הכבידה (=למידה משנית).

אנחנו המבוגרים שכחנו שחלק מהתקדמות היא נפילות ולמידה משנית.
כשההבנה שהערך העצמי שלנו אינו תלוי תוצאות שלנו, האנרגיה שלנו יכולה לעלות.

Takeaways

• להתמקד בחיובי ובמה "יש" מתוך התפיסה שתמיד יש נקודת מבט חיובית. למשל אם פטרו אותך בתקופה האחרונה ניתן לומר – שליקום יש דרך מאוד ישירה לעתים לדייק לך את הקריירה.
• לחלק את המשימה לחלקים קטנים כך שהמוטיבציה שמשתמשים בה תהיה קטנה ככל הניתן, כי בתקופות של לחץ, אין לנו הרבה ממנה.
• להתחייב לעשייה ולראות איך ניתן לעשות. ההבנה שהערך העצמי שלנו תלוי בעיקר בתרגול העשייה ואם עדיין לא הצלחנו לעשות משהו באופן מושלם, זה בגלל שאנחנו עדיין לא מאומני מספיק. ואם קשה לנו, סימן שיש עוד מה לתרגל.